"מה עושה כאן המשאית של יד אליעזר…?"

בר, בת 11, ראתה משאית של יד אליעזר אוספת עודפי תוצרת חקלאית ביישוב האליטיסטי בו היא מתגוררת. היא התחברה מייד לנתינה וסחפה אחריה את כל ילדי הכתה. סיפור קטן על תקווה גדולה

"מה עושה כאן המשאית של יד אליעזר…?"

הנה סיפור אמיתי על ילדה שראתה מעשה חסד אחד, על כִּתה שהצטרפה – ועל איך מגדלים דור עתיד טוב יותר.

זה קרה במושב קטן, ציורי ואמיד מאד. באחד הבתים, בחדר גדול ומואר, מרוהט היטב, יושבת ילדה אחת. שמה בר, היא בת 11.

בחוץ חונה משאית גדולה. לידה אבא ואמא מטעינים ארגזים בסיועם הנמרץ של שני גברים זרים. בר פותחת את החלון לרווחה, מוציאה את הראש וממהרת לצאת בעצמה אל החצר.

– "מה זה?" היא שואלת את אִמהּ. על המשאית כתוב בגדול "יד אליעזר".

– "אנחנו תורמים עודפי תוצרת חקלאית ליד אליעזר. זה ארגון התנדבותי שמחלק את המזון הזה לאנשים רעבים".

– "הם?", מחווה בר בתנועה קטנה לכיוונם של הזרים, שלא ישימו לב שמדברים עליהם.

אמא צוחקת.

– "לא, אלה רק השליחים. הם מסיעים את זה ומחלקים לאנשים שאין להם."

– "אה", אומרת בר – וממשיכה לבהות במשאית המתמלאת – "באמת יש אנשים שאין להם כסף לקנות פרות וירקות?"

– "כן, מתוקונת. לפעמים גם אין להם כסף לקנות חלב. וגבינה. או אפילו לחם".

שביב זכרון מהבהב במוחה של בר.

– "באפריקה?"

"כן…" צוחקת אמא, ואז מרצינה ומוסיפה: "אבל לא רק. גם כאן בארץ יש, והרבה. יותר מדי".

"בזה תקנו להם שוקולד, טוב?"

בערב מגיעה יעל אל בר. שתיהן אחראיות על הכנת פעילות לכיתה לחודש הזה. בר מספרת לה על המשאית שראתה ועל האנשים הרעבים שלא ראתה. אחר כך הן קוראות לאמא לחדר, ובשבוע שלאחר מכן מגיעה לכִּתה אִשה אחת, מילכה בנזימן שמה, ובתֵּאום מלא עם צוות בית -הספר היא מספרת לילדים פעורי העיניים על יד אליעזר.

כל פרויקט מוסבר ומפורט. ילדים שנולדו עם כפית כסף בפה שומעים לראשונה בחייהם על נשים צעירות שאין להן מטרנה עבור התינוק הקטנטן, על ילדים שאוכלים לארוחת ערב לחם עם שמן כי "זה מה שהגיע השבוע במשלוח של יד אליעזר" (ועבורם זה מעדן נדיר), על נערים שאין להם הורים ובמקומם יש חונך הממלא עבורם דמות אב ושומר עליהם לבל ידרדרו. הם שומעים ושמילכה מסיימת – משתרר שקט בכִּתה.

שקד הוא הראשון לזוז. חצי מתרומם, מוציא מהכיס האחורי את ארנקו השטוח. יום ראשון, היום הוא קיבל את דמי הכיס שלו, וכל תכולת הארנק – חמישים ושלושה שקלים ושבעים אגורות – נשפכת על שולחן המורה. עוד לפני שהוא מספיק לחזור למקומו נשלפים עוד ועוד ארנקים בכיתה, וליד מילכה מצטברת ערימה לא קטנה של תרומה. ילדים טובים, אכפתיים. רוצים כל כך לתת.

– "בזה תקנו להם שוקולד, טוב?"

– "זה בשביל התינוקוש הרעב".

– "תראי, אני כבר שלושה שבועות חוסך דמי כיס בשביל משחק מחשב שרציתי, אז תקני בזה משחק למישהו אחר. לי כבר ההורים יקנו".

– "אפשר את הטלפון שלכם? אנחנו מרהטים מחדש את החדר שלי. חשבנו לזרוק הכל אבל אני בטוח שההורים יסכימו לתת את זה לילד שצריך".

– "נראה לך שמישהו ישמח מזה? זה חדש, חדש לגמרי. את רואה, אפילו עוד לא פתחתי".

– "יש לכם מרכז קרוב שנוכל אולי להתנדב בו?"

– "כן, כן, נבוא כולם יחד".

המורה ומילכה מתבוננות בנעשה בשקט ובשמחה. בשקט, כי הן עדיין מחפשות את המִלים הנכונות וההתרגשות מקשה עליהן למצוא אותן. בשמחה, כי הילדים האלו טובים כל כך, וילדים ששמחים עכשיו לתת יגדלו להיות מבוגרים טובים יותר. כך יצמח דור חדש של אנשים נותנים במושב הקטן והאמיד הזה.

אולי נתקלתם בנוער אוסף מצרכים בשביל יד אליעזר. אולי קראתם על מסיבות יום הולדת שנחגגות בהתנדבות אצל יד אליעזר. אולי הכנתם חבילת דמי חנוכה עבור ילדים בפנימיות, בתיווך יד אליעזר. זה לא רק העזרה והתרומה הטכנית. זה הרבה יותר מזה. זה חינוך לנתינה, זה חינוך לאחריות חברתית. זו הדרך שלנו לסייע לגדל כאן בארץ דור עתיד טוב יותר.