למה אני כל כך עצוב?

למה אני כל כך עצוב?

היום אני מבין מה זה "צרכי עמך מרובים".

תקציב קמחא דפסחא של אגודת יד אליעזר עומד השנה על 11,000,000 שקל. כשסיפרו לי על זה, שמחתי מאוד כי חשבתי שזה יספיק לכולם.

כמה עולה חבילת סיוע מורחבת למשפחה? כמה משפחות נזקקות יש? אז יש מספיק לכולם.

אבל לא. ממש לא.

עשרות פניות שמגיעות אלי בימים האחרונים, נתקלות בסבר פנים יפות, יפות מאוד אפילו, אך מלוות במבט מתנצל, מדוכא, משתתף בצער: ההנהלה הודיעה שהיא מפסיקה לקבל פניות עבור קמחא דפסחא.

מה?!

34 שנים יד אליעזר מחלקת קמחא דפסחא ומסייעת לעשרות אלפי משפחות.

34 שנים שהיא מכירה את העוני הכי מייאש שיש.

34 שנים שהיא נוגעת במשפחות המסכנות ביותר.

34 שנים.

אבל השנה… השנה מספר האנשים הזועקים לעזרה שוברת את כל השיאים.

הם מבקשים אפילו סיוע קטן, אפילו תמיכה מינימלית.

הסיפורים שלהם, מסמרי שיער, מובילים אותנו למחוזות חדשים של אומללות, בתיאורים עם פרטים מטושטשים כי הטופס מחק בעצמו מרוב דמעות – דמעות של הכותב שהתערבבו עם דמעות של הקורא.

והם מתחננים לפרוסת לחם.

הם מבקשים עזרה לפסח כי מקובל לתת סיוע גדול יותר בפסח, אבל הם רוצים לחם. לא בפסח. עכשיו!

ואיך אנחנו מתמודדים עם זה? עם כאב גדול בלב.

היינו צריכים לשמוח על שנפלה בזכותנו לחלק 11 מיליון שקל לנזקקים.

אבל השמחה ממאנת לבוא.

זה לא מספיק! צריך לתת יותר! צריך לתת לכולם!

אבל אין לנו! מה עושים?

אז אני אומר לאנשים שפונים אלי: "במידה שנקבל תרומה חריגה ונוכל לממן את הבקשות שכבר נמצאות ברשימה, ויישאר לנו עודף, אנחנו ניצור אתכם קשר ונדאג להעביר לכם כמה שיותר. בינתיים, נסו לפנות לעמותות אחרות, בדקו בארגוני חסד אחרים, אל תתייאשו!".

ומה הם אומרים? "כבר פנינו לעמותות אחרות. אף אחד לא יכול לעזור לנו".

צרכי עמך מרובים – ואנה אנו באים?

יד אליעזר היא עמותה נזקקת: מבקשים ממנה פרוסת לחם, והיא לא יכולה לתת.

עצוב לי עכשיו.

האם בפסח אוכל לשמוח?

ימים יגידו.

תרום עכשיו קמחא דפסחא