איפה תמצאו עוד כאלו אנשים? סיפור מדהים על אנשים שחיים ביננו

איפה תמצאו עוד כאלו אנשים? סיפור מדהים על אנשים שחיים ביננו

"הוא היה קטן כל כך ומוזנח. לקחתי אותו אלי…"

החיוך של מילכה רחב ומזמין, החיוך של האישה שיושבת מולה פשוט ועדין. מילכה מנפנפת לי מרחוק. "בואי, בואי", היא מבקשת, "בואי תעשי הכרות".

שמה של האישה הוא אפרת לווין (שם בדוי). לא שם נדיר במיוחד. לבעלה קוראים יעקב. ובאותו בנין בו התגוררו כנשואים טריים, התגוררה עוד משפחת יעקב לווין. צרוף מקרים נחמד.

משהו היה מוזר בבני משפחת לווין השיניה, חשדה של אחת השכנות התעורר, העניין נחקר ונבדק, ואיכשהו התברר שהאם לווין נפטרה תקופה קצרה קודם לכן, האב נעלם, וחמישה ילדים, הקטן שבהם בן שנתיים, חיים את חייהם בתת תנאים ובהזנחה מזעזעת, שורדים רק בנס.

רשויות הרווחה, קרובי משפחה ודואגים למיניהם נכנסו לסיפור. ואפרת לווין, אישה צעירה, נכנסה אל הבית, לקחה ילד מלוכלך בן שנתיים, והעלתה אותו הביתה. הוא לא התנגד; היא שמחה שהחוויות שעבר לא היו קשות עד כדי פיתוח פחד ממגעם של אנשים, אחר כך התברר שהוא היה פשוט אפאטי וחלש מדיי. היא חיממה מים ומילאה אמבטיה, וכשהקציפה סבון על העור וניסתה לקרצף אותו תהתה האם הילד הזה נרחץ אי פעם מאז השתחרר מבית החולים בגיל שלושה ימים.

לרשויות היה נוח שהאישה לקחה חסות על הילד. היו להם מספיק צרות עם ארבעת האחרים. אפילו בני משפחה שלהם ניסו לעזור ונשברו תוך זמן קצר, אבל אפרת לא יכלה לדמיין תינוק בין שנתיים מתגלגל בין מוסדות ופנימיות ומשפחות אומנות ומי יודע לאן עוד. אז הוא נשאר אצלה. דוד. ילד קטן שלא הכיר מגע מלטף. תינוק חלש ורעב. בן אדם צעיר שזקוק לטיפוח ולחינוך ולחיבוק ולטיטול נקי.

"רק בגיל 17 סיפרנו לו שהוא מאומץ"

המשפחה התרחבה. דוד הקטן, שאפילו בתעודת הלידה שלו היה כתוב ששם אביו יעקב לווין, לא ידע שהוא לא אח לאחים הקטנים שהצטרפו אליו. הוא היה לחלוטין אחד מהם. ילד חכם ששנתיים של הזנחה לא הרסו את חייו ואת נפשו, שאחרי שיקום פיזי סבלני וטיפוח אין קץ הפך להיות פרח קטן. הבן הבכור בבית. כמו בכל משפחה אחרת. "אני יודעת שאסור לאהוב ילד אחד יותר מאת האחרים" אומרת לי אפרת, "אבל מה לעשות, בכל זאת אני הכי אוהבת דווקא אותו".

בגיל שבע עשרה, לאחר התייעצות זהירה עם אנשי מקצוע ובעדינות רבה, סיפרו ההורים לווין לבנם הבכור את האמת. אפרת לא מתארת לי את תגובתו לבשורה, רק משהו בקולה מספר על קושי. אבל אחר כך חזרו החיים למסלולם, ודוד עדיין היה הבן הבכור והאח הגדול הנערץ אליו נושאים הצעירים יותר עיניים, עדיין הכין לעצמו חביתות במטבח וגם לה לפעמים, עדיין קנה נעליים וסידר את החדר ודיבר איתם שיחת מבוגרים בשעת לילה מאוחרת. הוא בחור מקסים, אומרת לי אפרת והחיוך מתרחב, אימהי וגאה. היא לא מתפעלת מהמעשה שעשתה, אני מבחינה, היא מתפעלת מהילד. הנער, בעצם, אולי כבר איש?

ומה צופן העתיד?

דוד התארס לפני שבועיים, היא עונה לשאלה שלא שאלתי, כמובן שעלינו לעזור לו בארגון הראשוני של הבית, את יודעת, מכשירי חשמל, ריהוט בסיסי, אבל דוד כל כך עדין נפש, שבוע שעבר, אחרי שליווה את ארוסתו בחזור מביקור של שבת, כשישבנו לשיחה של נחת, הוא אמר לנו שהוא יודע את המצב הכלכלי שלנו, שהוא לא רוצה שניתן לו כסף שאין לנו, הוא כזה ילד טוב ומתחשב, איפה יש עוד כאלו ילדים שלא רוצים להכביד על ההורים שלהם?

את הכל היא מייחסת לאצילות נפשו. לטוב ליבו. שום מילה על כך שהוא בעצם חסר הורים. לכן היא באה ליד אליעזר, לראות אם תכנית החתונה שלנו תוכל לעזור לה לחתן את בנה הבכור בכבוד.

את רואה, אומרות לי עיניה של מילכה כשאנחנו נפרדות, לא חייבים להיות חלק מארגון גדול ורב זרועות ומתנדבים ולא צריכים להיות מיליונרים פילנתרופים כדי לעזור. אפשר לפתוח לב ויד ובית באהבת אמת, ולבנות עולמות בחסד, בתוך תחום האפשרות שלך, מתוך וויתור על נוחות מסוימת.

בדרך חזור הביתה קניתי קפה ומאפה. כשיצאתי מהחנות ראיתי קבצנית, והחיוך של אפרת לווין פתח לי את היד והגיש לאישה כוס קפה מפנקת ומאפה מעלה ניחוח.

תרמו עכשיו